Yesterday, I wrote a blog post about my reaction to my 18 year old son and the way he has selected to spend Yom Hazikaron. Today, in the late afternoon, he decided to share his own thoughts on the subject. I thought they were so beautiful, so full of the hope and the pain of our people, that I wanted to share his words, and not just mine. He wrote what he had to say in Hebrew and worked on a translation with me in English. The Hebrew follows the English.
The Fast of Yom HaZikaron
Why? Everyone asks me. Why do you fast on Yom HaZikaron?
So I decided to write an answer.
Yom HaZikaron is a Yom Kippur Katan (a little Yom Kippur). On Yom Kippur we fast, wear white, do a cheshbon nefesh (soul searching), consider if we are on the right path. We fast and wear white to be like angels, because an ordinary person cannot comprehend the holiness of the day.
This is Yom HaZikaron.
It’s a day when we wear white to honor, to be united – but for me it’s much more than that.
For me it is to be like an angel. Like those 23,817 angels who gave their lives so we can live here.
Why fast? We fast many days of the year. For the most part we are not really connected to the day (unfortunately). Do we really understand who Gedaliah was? Do we really comprehend the story of Mordechai and Esther? Are we really missing the Temple and mourning its destruction?
Yom HaZikaron is a day we can all connect with. We all know people who have fallen. We’ve all heard stories and been to the cemeteries and sites of famous battles and terror attacks. How could we not fast on a day like this? When we know neighbors, friends, siblings, teachers who gave everything you can give to this country?
We fast because it’s our way of grieving, hurting, and, for one day, trying to feel a little bit of grief and pain.
We fast to remember, to be angels.
We fast so that at least one day a year we will become more holy and worthy to live in this Land given to us on a silver platter by those who came before us and those who sacrificed everything.
Yom HaZikaron is a day of personal accounting.
Every single person who fell left a path behind them. They left us with their values, their beliefs and the ideals for which they died.
It’s a day we have to stop and see where we are. Are we following in their path? Do we absorb the values and ideals they left behind? Do we deserve to live in this holy, blood-soaked Land?
And if so, in what way should we live here?
How can we leave garbage, pollute and spit on holy blood-soaked Land? How can we diminish the value and beauty of a Land that has been given to us by blood, sweat and tears?
Yom HaZikaron is a precious day.
A day that everyone has to hurt in their own way. And try to remember and hurt even though we didn’t know everyone who died. A day to ask ourselves – what can we do to continue the path, and be worthy of the gift we received.
צום הזיכרון?️
מה? כולם שואלים אותי.
למה שתצום ביום הזיכרון?
אז החלטתי לכתוב תשובה,שכולם ידעו.
יום הזיכרון הוא יום כיפור קטן.
ביום כיפור אנחנו צמים,לובשים לבן,עושים חשבון נפש מה היה לנו השנה,אם אנחנו בדרך הנכונה.
אנחנו צמים ולובשים לבן כדי להיות כמו מלאכים,כי אדם רגיל לא יכול להכיל את קדושת היום.
כך גם יום הזיכרון.
זה יום שלובשים בו לבן כדי לכבד,כדי להיות מאוחדים- אך בשבילי זה הרבה יותר מזה.
בשבילי זה להיות כמו מלאך.
כמו אותם 23,817 מלאכים שמסרו את נפשם כדי שאני אחייה פה.
למה צום?
אנחנו צמים בכל מיני ימים בשנה.
ברובם אנחנו לא באמת מחוברים ליום,לא מרגישים בחיסרון (לצערינו).
האם אנחנו באמת מבינים מי זה גדליה? על מה צמו מרדכי ואסתר? לכולנו באמת חסר בית המקדש ואבלים על החורבן?
יום הזיכרון הוא יום שכולנו יכולים להתחבר אליו.
כולנו מכירים.
כולנו שמענו והיינו.
איך ביום כזה לא נצום?
כאשר אנחנו מכירים שכנים,חברים,אחים של,מורים שנתנו את כל מה שאפשר לתת למדינה הזאת?
צום כי זאת הדרך שלנו להתאבל,לכאוב,וליום אחד לנסות להרגיש מעט מהצער והכאב.
לצום כדי ליזכור,כדי להיות מלאכים.
לצום כדי שלפחות יום אחד בשנה,נהיה קדושים יותר, ונהיה ראויים לחיות בארץ הזאת שניתנה לנו על מגש של כסף.
יום הזיכרון הוא יום של חשבון נפש.
כל הרוג ונופל השאיר לנו דרך.
השאיר לנו ערכים שהאמין בהם,משפטים שהלך לפיהם,אידיאלים שמת עליהם.
זה יום שאנחנו צריכים לעצור ולראות איפה אנחנו.
האם אנחנו הולכים בדרך שלהם? האם אנו סופגים את הערכים והאידיאלים שהם השאירו?
האם אנחנו ראויים לחיות בארץ הזאת שספוגה בדם קדוש?
ואם כן,באיזה אופן צריך לחיות פה?
איך אנחנו יכולים להשאיר זבל,לזהם ולירוק על ארץ ספוגה בדם קדושים?
איך אנחנו יכולים להוריד מערכה ומיופיה של ארץ שניתנה לנו במתנה בדם,זיעה ודמעות?
יום הזיכרון הוא יום אדיר.
יום שכל אחד צריך לכאוב בדרך שלו. ולנסות לזכור ולכאוב למרות שלא תמיד הכרנו את כולם.
יום שצריך לשאול את עצמנו- מה אנחנו יכולים לעשות כדי להמשיך את הדרך,ולהיות ראויים למתנה שקיבלנ
